<h1>העיטור מאמר שישי</h1>
<h2>דף עז.</h2>
והא דתניא כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין הן על אחרים איכא תרי לישני במאי פליגי (ב"ב קע"ג.) ללישנא קמא תנא ברא סבירא ליה אין אותיות נקנות במסירה ותנא דידן סבירא ליה נקנות במסירה וללישנא בתרא סבירא ליה דכולי עלמא סבירא ליה אותיות נקנות במסירה ובצריך להביא ראיה קא מפלגי דאתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה. ומסתברא מדקיימא לן הן על אחרים יכולין להוציא כסתם מתניתין וכברייתא דקתני כשם שהם על אחרים יכולין להוציא וכו' שמע מינה על כרחין אותיות נקנות במסירה כאביי ורבא ובתרי טעמי נמי תנא דמתניתין סבירא ליה אותיות נקנות במסירה. ומדאמרינן נמי בפרק קמא דבבא קמא (ח'.) אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא למריה ובפרק בתרא דכתובות (ק"ט:) נמי שמע מינה דבהאי סגי ולא בעי שטרא אלא במסירה לחודה. ושמע מינה דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאמר (ב"ב קס"ט:) הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו והכי הלכתא וליכא למנדא מינה. ובכתובות פרק הכותב (פ"ד.) ההיא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי ואמרה להו מחיים תפיסנא להו לענין מגבא בהו קאמר דאותיות נקנות במסירה ומהניא בהו תפיסה מחיים. ולא כדברי הרב אלפס דקאמר בתורת משכון. והא דלא מהימנא משום מגו בדאיכא עדים הוא ולא אמרינן מגו בפקדון כי היכי דלא אמרינן באומן אלא היכא דליכא עדים ולא ראיה כדפרשינן במחאה. והלכך אי איכא עדים דתפיש מחיים גבי בהו. וגבי מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו (ב"ב קס"ח.) אמרינן דאסמכתא לא קניא הא אי לא אמר בלשון אסמכתא והחזיר לו את השטר קנה שמע מינה דאותיות נקנות במסירה והנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו והכי הלכתא. ואמימר נמי הכי פסק בהמוכר את הספינה (ע"ז.) והכי גרסינן אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה מאי טעמא מילי נינהו ומילי במילי לא מקניין כלומר אותיות באותיות לא מקנו אלא במסירה לחודה קני וכן עיקר. וכן פסק בעל מתיבות. והאי דכתב בספרים הילכתא אין אותיות נקנות במסירה טעותא דספרי הוא דאיכא דכתוב בהו אין אותיות נקנות אלא במסירה. ובפרק האשה שהלך (קט"ז.) אשכחן דאמר למאי ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר ביה אי לפקדון כיון דשמה כשמה לא מפקיד ליה גביה מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה. ורבינו שמואל הכי סבירא ליה אלא דרבינו חננאל ורב אלפס פליגי וקשיא להו הא דאביי ורבא וסתם מתניתין וברייתא דקתני הן על אחרים יכולין להוציא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. ולרבוותא דאמרי דבעינן מסירה במשכנתא לא בעינן מסירה. ואיכא מאן דאמר דאפילו במשכנתא בעינן מסירה. וקיימא לן נמי כרבא דאמר (ב"ב קע"ג.) אין צריך להביא ראיה על המסירה הלכך הן על אחרים יכולין להוציא כדוקיא דמתניתין. מיהו בטענת בריא משתבע שבועת היסת וכן הלכתא. והא דתניא (שם) אחד מן האחין שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה אחין הוא דשמטי מהדדי הא אחרים לא וכתב הרב המחבר מאי שנא מדגרסינן בפרק חזקת הבתים (נ"ב.) אחד מן האחין שהיו אונות ושטרות יוצאין על שמו דפליגי רב ושמואל דרב אמר עליו להביא ראיה ושמואל אמר על האחין להביא ראיה והכא כולי עלמא מודו דעליו להביא ראיה. לא דמי דהתם על שמו הן כתובין והכא על שם אביו הן כתובין ועליו הראיה.
<h2>דף קסז.</h2>
גרסינן בפרק גט פשוט כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן והבעל נותן שכר. אמר רב יהודה אמר רב (שם:) ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט ושם האשה בשובר והוא הדין לשם האשה בגט ושם האיש בשובר. ירושלמי (גיטין פ"ד ה"ב) אמר רבי אבא צריך שיכיר את שניהן וכו' מתניתין פליגא על רבי אבא בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה ואם במכירה בזה צריך לשנות את שמותיהן אמר רבי חייא בר אבא אית בר נש דחכמין לחבריהון באפין ולא ידעין שמתהון. ואמר רבא שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וליחוש דילמא אזיל למתא אחריתי ומחזיק ליה לשמיה יוסף בן שמעון וכתב גיטא וממטי ליה לאתתיה דהאיך. הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו פירש רבינו חננאל שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת ונפיק גיטא מתותי ידיה דחד וקא טעין בעל לאו אנא כתבתיה כיון דמעיקרא אין להן לגרש אלא זה בפני זה ומשכחינן ליה לגיטא דכתיב במתא אחריתי אף על פי דמתקיים בחותמיו חיישינן לטענתיה דבעל ואמרינן דילמא אידך דלאו איתתיה היא אזל לההיא מתא וכתב גיטא ואמטייה לאתתיה דהאי ומשום הכי לא אקשינן דילמא אזל חד יוסף בן שמעון למתא אחריתי דמילתא פסיקא היא דכל שני יוסף בני שמעון הדרין בעיר אחת לעולם אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. וכיון דהאי גיטא דביד חדא מינייהו במתא אחרינא איכתיב אמרינן הערמה אתעביד ביה. וקיימא ליה מתניתין דכותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו ואפילו בשני יוסף בן שמעון שצריך שיהא עמו חבירו בשעת כתיבה כי היכי דחד מנייהו דכתב גיטא [נדע] דהוא גירש ואידך לא גירש ואי נפיק גיטא מתותי ידא דהאיך לא משגחינן בה.
<h2>דף קסז:</h2>
ירושלמי (גיטין פ"ג ה"ב) אמר רבי בון מפני תקנת הלבלר כדי שיהיו חייו מצויין לו והא דתנן (ב"ב קס"ז:) כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו ואין כותבין שטר ללוקח עד שיהא מוכר עמו בתורף הוא דקאמר הא טופס כתבינן. וכתב המחבר לא דמי הא להא דגיטין והאי פירוש דאין כותבין שטר ללוקח לא חזינן מידי לרבוותא ומילתא דצריכא עיונא רבה הוא.
<h2>דף קעב.</h2>
ותו גרסינן שנים שהיו דרין בעיר אחת ושניהן שמותן יוסף בן שמעון אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שתיהן פרועין כיצד יעשו ישלשו יכתבו שם אביו ואבי אביו וכן לזה ואם היו משולשים יכתבו סימן יוסף ארוך ולבן לוה מיוסף גוץ ושחור ואם היו מסומנין יכתבו כהן יוסף כהן לוה מיוסף ישראל ואית דגרסי יחכין מלשון לא קריתי לחבירי בחניכתו ואם היו שניהן כהנים יכתבו דורות אביו ואבי אביו ואבי אבי אביו עד שישתנה אחד מחבירו.
<h2>דף קעב:</h2>
גרסינן בגט פשוט (קע"ב.) ההוא גיטא דנפק בי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה אני פלוני לויתי ממך מנה אמר רב הונא ממך ואפילו מריש גלותא ממך ואפילו משבור מלכא כלומר חיישינן לנפילה אמר ליה רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי לה רב הונא מינך נפק דק ואשכח וכו' אלמא אף על גב דאיכא למיחש לזימנא אחרינא לא חיישינן אלא אמרינן היום ההוא יומא דנפק מניה משמע ואסיקנא הכא נמי ממך מההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע ולא חיישינן לנפילה דרבים וכל שכן לנפילה דיחיד כדתנן ולא אחרים יכולין להוציא שטר חוב עליהם הא הן על אחרים יכולין להוציא דלא חיישינן לנפילה. וכן הלכתא כתנא דידן בכולהו והכין אסכימו כלהו רבוותא.
<h2>דף קעג.</h2>
והא דתניא כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין הן על אחרים איכא תרי לישני במאי פליגי (ב"ב קע"ג.) ללישנא קמא תנא ברא סבירא ליה אין אותיות נקנות במסירה ותנא דידן סבירא ליה נקנות במסירה וללישנא בתרא סבירא ליה דכולי עלמא סבירא ליה אותיות נקנות במסירה ובצריך להביא ראיה קא מפלגי דאתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה. ומסתברא מדקיימא לן הן על אחרים יכולין להוציא כסתם מתניתין וכברייתא דקתני כשם שהם על אחרים יכולין להוציא וכו' שמע מינה על כרחין אותיות נקנות במסירה כאביי ורבא ובתרי טעמי נמי תנא דמתניתין סבירא ליה אותיות נקנות במסירה. ומדאמרינן נמי בפרק קמא דבבא קמא (ח'.) אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא למריה ובפרק בתרא דכתובות (ק"ט:) נמי שמע מינה דבהאי סגי ולא בעי שטרא אלא במסירה לחודה. ושמע מינה דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאמר (ב"ב קס"ט:) הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו והכי הלכתא וליכא למנדא מינה. ובכתובות פרק הכותב (פ"ד.) ההיא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי ואמרה להו מחיים תפיסנא להו לענין מגבא בהו קאמר דאותיות נקנות במסירה ומהניא בהו תפיסה מחיים. ולא כדברי הרב אלפס דקאמר בתורת משכון. והא דלא מהימנא משום מגו בדאיכא עדים הוא ולא אמרינן מגו בפקדון כי היכי דלא אמרינן באומן אלא היכא דליכא עדים ולא ראיה כדפרשינן במחאה. והלכך אי איכא עדים דתפיש מחיים גבי בהו. וגבי מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו (ב"ב קס"ח.) אמרינן דאסמכתא לא קניא הא אי לא אמר בלשון אסמכתא והחזיר לו את השטר קנה שמע מינה דאותיות נקנות במסירה והנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו והכי הלכתא. ואמימר נמי הכי פסק בהמוכר את הספינה (ע"ז.) והכי גרסינן אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה מאי טעמא מילי נינהו ומילי במילי לא מקניין כלומר אותיות באותיות לא מקנו אלא במסירה לחודה קני וכן עיקר. וכן פסק בעל מתיבות. והאי דכתב בספרים הילכתא אין אותיות נקנות במסירה טעותא דספרי הוא דאיכא דכתוב בהו אין אותיות נקנות אלא במסירה. ובפרק האשה שהלך (קט"ז.) אשכחן דאמר למאי ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר ביה אי לפקדון כיון דשמה כשמה לא מפקיד ליה גביה מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה. ורבינו שמואל הכי סבירא ליה אלא דרבינו חננאל ורב אלפס פליגי וקשיא להו הא דאביי ורבא וסתם מתניתין וברייתא דקתני הן על אחרים יכולין להוציא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. ולרבוותא דאמרי דבעינן מסירה במשכנתא לא בעינן מסירה. ואיכא מאן דאמר דאפילו במשכנתא בעינן מסירה. וקיימא לן נמי כרבא דאמר (ב"ב קע"ג.) אין צריך להביא ראיה על המסירה הלכך הן על אחרים יכולין להוציא כדוקיא דמתניתין. מיהו בטענת בריא משתבע שבועת היסת וכן הלכתא. והא דתניא (שם) אחד מן האחין שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה אחין הוא דשמטי מהדדי הא אחרים לא וכתב הרב המחבר מאי שנא מדגרסינן בפרק חזקת הבתים (נ"ב.) אחד מן האחין שהיו אונות ושטרות יוצאין על שמו דפליגי רב ושמואל דרב אמר עליו להביא ראיה ושמואל אמר על האחין להביא ראיה והכא כולי עלמא מודו דעליו להביא ראיה. לא דמי דהתם על שמו הן כתובין והכא על שם אביו הן כתובין ועליו הראיה.
נמצא לאחד בין שטרותיו שטר של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן פרועין ואוקימנא בפרק שנים אוחזין (כ':) שנמצא בין שטרותיו פרועין דהא קיימא לן סמפון היוצא מתחת ידי מלוה אינו אלא כמשחק ופסול. ואסיקנא במשולשין בשטר ואין משולשין בשובר וטעמא דאיכא שובר הא ליכא שובר לא מצי מפיק דקיימא לן ולא אחרים יכולין להוציא עליהם שטר חוב. אביי אמר הכי קאמר נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהן פרועין שמע מינה דאביי סבירא ליה דהן מוציאין על אחרים ואביי ורבא לא פליגי ומודה אביי דמשולשין בשטר ואין משולשין בשובר לא מצי מפיק. וטובא אשכחן כהאי גוונא בפרק בתרא דבבא קמא (קט"ז:) בשיירא שעמד עליה גייס ובחזקת הבתים (כ"ט.) דאמר אביי כגון דאתו סהדי ואמרי אנן אגרינן (מינך) [מיניה] דלא פליגי. וכתב רבינו שמואל (ב"ב שם) שאם שני יוסף בן שמעון אלו באין בהרשאה זה מזה על הלוה יכולין לגבות אחד מן השטרות ממה נפשך מן הלוה שהרי מודה הוא בשני שטרות. ומיהו אי טעין ואמר השובר נכתב סתם על שניכם ושניכם פרעתי טענה מעליתא היא.
האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו שטרות כולן פרועין נמצא לאחד שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע שטרות שניהן פרועין אבל שדי מכורה לך ושדותי מכורין לך יד בעל השטר על התחתונה והמוציא מחבירו עליו הראיה.
